שלושה שבועות בממלכה האמצעית

ביקור בסין לאחר חמש שנים

חלק ראשון מתוך שניים

3

בייג׳ין

הנחיתה הראשונה שלי על אדמת בייג׳ין היתה ב2009, במסע של כמעט 24 שעות מישראל עם עצירה במוסקבה של 12 שעות במטוס סובייטי ישן, ישר לתוך טרמינל 3 החדש שזה עתה נפתח, בצורת הדרקון הלבן. אז, נחתתי לפנות בוקר, ולקחתי טוק טוק למרכז העיר. לא הבנתי מילה ממה שהנהג הקשיש דיבר בעוד העגלה נעה בקלילות בכוח רגליו המגוידות בלבד בשולי האוטוסטרדה שנכנסת לעיר. בתוך הסמטאות, נכנסנו באור ראשון אחרי לילה צונן, ושטנו בין ענני אדים עולים מתוך סירים מבעבעים בעגלות עץ בצידי הרחוב שעליהם מונחים מגשי במבוק עגולים מלאים כיסוני בצק ממולאים בצל, ביצה ובשר חזיר. אחרי 5 שנים, חזרתי לפני חודש לביקור. גם הפעם נחתתי לפנות בוקר, הפעם אבל, נשאבתי ישירות ל״איירפורט אקספרס״ החדשה, יחד עם ישראלים הלומים נוספים (״תראה יעקב, סיני מדבר עברית!״) בטיסת הלואוקוסט הישירה מתל אביב. רוב חברי למטוס היו תיירים סינים קשישים וחייכנים בקבוצות מאורגנות עם מדריכה עצבנית באווירה מיואשת של מפקדת בגולאג. נשאבנו כולנו כקבוצה אל תוך הרכבת העילית והתחתית הסופר מהירה והסופר מבריקה החדשה תוך כדי שפרסומות מוקרנות בפנים ובחוץ על קירות המנהרה ונפלטנו ישירות במרכז העיר. ההבדל במחירים בין עגלת האופניים של הסיני הזקן והחזק אז, ובין הרכבת הסופר מהירה של היום, לא שונה מאוד למיטב זכרוני. והאמת, כשיצאתי בבוקר המוקדם מתחנת הרכבת התחתית אל המדרכה הענקית, עם המוני אנשים הולכים מכאן לשם בכל מיני סוגים של פנים רציניות, הרגשתי שבכלל, לא הרבה השתנה, לא איתי ולא עם העיר. אבל 5 שנים שלא הייתי בסין, בכל זאת, השינויים קיימים, לא לקח לי הרבה זמן לגלות.

בייג׳ין היא עיר עם היסטוריה עתיקה ומפוארת והסינים, לפחות מאז שאני מכיר אותם, נחושים בדעתם ורציניים בכוונותיהם למחוק ולהרוס אותה. הם התקדמו לא מעט במשימה הזאת בשנים האחרונות. אלו גם שנים שבהן הפכה העיר למטרופולין מהגדולים בעולם, העיר הזאת צומחת בקצב של כמעט 50% בעשור. יותר מ2 מיליון תושבים נוספו לעיר מאז ביקרתי בה ב2010, זאת אומרת ש-5 פעמים העיר תל אביב נוספה לבייג׳ין רק ב7 שנים האחרונות. רק משנת 2000 ועד עכשיו, עברה 20 אחוז מאוכולוסיית סין להתגורר בערים, כרבע מיליארד בני אדם. בערך אותו מספר האנשים החיים כיום בערים רק במערב אירופה. כל הערים המפוארות: לונדון, פריז, ברצלונה, וגם כל הערים הקטנות, סדר גודל של כל אלה יחד נבנה בסין לבדה בפחות משני עשורים. עוד גוש כזה של סינים עירוניים צפוי להתווסף ב20 השנים הבאות, וזאת בעוד מספר האנשים העצום ממשיך לגדול, בכל שנה האוכלוסיה מוסיפה לעצמה עוד כמות אנשים השווה לכל מדינת ישראל (כולל הפלסטינאים בשטחים). הגיאוגרף הבריטי דיוויד הארווי אוהב את הנתון שכמות הבטון שסין השתמשה בו בחמש השנים האחרונות שווה לכמות הבטון שארה״ב השתמשה במאה שנים האחרונות. המספרים פשוט גדולים מידי להבנה, המציאות מבלבלת פחות, ולפעמים ממש ברורה לעין.

בייג׳ין היא העיר בירה של כל זה, והיא עיר שכוחות ההרס והפיתוח המואץ נוגסים בה במיוחד, כמו גם מדבר גובי המתרחב ממערב המאיים לבלוע אותה, וזיהום האוויר מהתחבורה וממרכזי התעשייה הסמוכים מדרום שחונקים אותה במשך כמה ימים בכל שנה. למרות כל זאת, ועוד לא מעט צרות אחרות, היא עיר עתיקה ומרתקת, מודרנית ונוחה ובעיקר ממש יפה. היא ירושלים של סין, המרכז התרבותי, הרוחני והשלטוני של האומה הסינית מזה כ-600 שנה.  התארחתי אצל חברה שגרה בעיר בדירת חוטונג, בחלק מאזור הסמטאות המונגליות המוגדר לשימור, ויצא לי לראות את הפי המואץ מקרוב, יותר נכון לשמוע: בבוקר הראשון בעיר התעוררתי בשש וחצי מקולו המרעים של פטיש אוויר ישר באוזן שניקב ביסודות המשותפים לדירה שלנו ולדירה הסמוכה. יצאתי החוצה הלום שינה כדי לברך את הפועל הסיני שחייך אליי חיוך סיגריה שליו בבוקר טוב, ולבקש אם אפשר לחכות עם הרעש שעה עד שנצא, והוא המשיך לחייך, אמר כמובן, ועבר לטרטר בצד השני. בערב כשחזרתי הדירה הסמוכה היתה כלא היתה, כל שנשאר הם יסודות ברזל מזדקרים וחפיסות סיגריות ״פנדה״. במקומה, נודע לי, מתכננים בעלי הבית לבנות דירת ״יוקרה״ חדשה לגמרי, תוך חודש. גם הדירה בה התארחתי היתה חדשה לגמרי, בעלי הבית בסמטה הורסים את הבתים הישנים ובמקומם בונים יחידות דיור מבהיקות עם שיש מנירוסטה, שולחנות מאיקאה וכמובן, המקלחון הסיני המוזר בסגנון אינקובטור אייטיז. אלו דירות בעיקר לזרים, הבעלים הסינים עוזבים את החוטונגים ועושים קופה, על הדירה הלא גדולה הזאת1

משלמת חברתי הקנדית כמעט 5,000 שקל לחודש. כך, אפשר להגיד, דווקא מאמץ השימור של שכונות החוטונגים הוא הגורם להרס השכונות ולג׳נטריפקציה אגרסיבית, מהאירוניות הסיניות שתמיד גרמו לי לחבב את המדינה הזאת. בנוסף גיליתי שכחלק ממאמצי העיר להפוך למודרנית, החליטו הרשויות לצמצם את כמות דוכני האוכל רחוב הנפלאים בחוטונגים. במקומם, ניצב כיום בגאון בכניסה לחוטונג בו התארחתי, סניף לא קטן של מקדונדלס, שלזכותו יאמר שהוא משמר את הבניה המסורתית בסמטאות, עם קירות עבים מלבנים אפורות וחזית זכוכית גדולה לרחוב. כאמור, הפאנג שווי עדיין זורם, המנדט השמיימי נשאר על כנו, אבל, הוא פשוט שייך היום למקדונדלס, או לKFC, או לסטארבקס. כמות הסניפים של השלשה הקדושה הזאת בבייג׳ין כיום צריך להיות בעשרות אלפים, יש כאלה ממש בפינת כל רחוב, רובם פתוחים 24 שעות.

חומה

בבוקר השני, מוקדם, לפני האור והפועלים, לאחר מגש עגול של באוצה בסמטה, לחמניות מאודות ממולאות עלים טבולים בחומץ, ודייסת סויה בטעם כלום נימוח, וג׳ינג באו בשקית לדרך: קרפ מרוח ביצה, מגולגל סביב בצל ירוק ולפת ומין מלבן קרנצ׳י ונחמד, יצאתי לחומה הגדולה.

לפני 8 שנים בביקור הראשון בסין הייתי בחלק המערבי והדי מוזנח של החומה, הרבה מאות קילומטרים מערב מבייג׳ין בתוך מדבר גובי. שם החומה לא היתה יותר מקרקע מוגבהת ומהודקת ודי מתפוררת לאורך ציר ישר באמצע המישור המדברי הצחיח. ככה היא נראית ברוב אורכה האימתני. אבל לא כאן מצפון לבייג׳ין, כאן היא מבנה אבן גבוה ומרוצף מתוח כמו עמוד שדרה של מפלצת בין הגבעות, כמו בתמונות המפורסמות. להבדיל מהתפישה המקובלת (וגם ממה שאני חשבתי), מסתבר שאין חומה אחת, בטח לא אחת ארוכה מהים ועד הגובי. כאן בחלק המרכזי שנועד להגן על בייג׳ין, יש לפחות 4 צירי חומות, אם לא יותר, מצטלבים ומתפצלים, שרשרת ביצורים. ההליכה על קטע לא משוחזר של החומה, מעל הכפר סן צ׳ה, היא חוויה אחרת מכל ההליכות שהכרתי, גבוה מעל השיחים והסבך והתהומות, החומה יורדת ועולה שיפועים שנראים כאילו אינם מתכוונים אפילו להתייחס לטופוגרפיה שעיצב הטבע מיליוני שנים, והשלג מכסה עדיין מדרונות צפוניים. האבנים מסותתות אחת אחת, מאות אלפי לבנים עשויות סלע וולקני, אפורות זהות, ונחות בכוח אחת על השניה, גם בחלקים הלא משוחזרים, ועצים ושיחים קורעים ביניהן פתחים ומתרוממים מעל מגדלי שמירה הרוסים. מדהים מה שאפשר היה לעשות עם עבדים.

2

הסינים מתים על חומות, הסינים העתיקים וגם בני זמננו. אמנות בניית חומה היא מהמסורות העתיקות ביותר של סין, והיא עדיין בולטת בכפרים עם הקירות הגבוהים שמקיפים בתים ושטחי חקלאות ומתקנים ממשלתיים, ועד לחומות הדיקורטיביות שמקיפות את ה״שיאוצ׳ו״ בערים, השכונה הסינית המודרנית הסגורה. את החומה הזאת בהרים מצפון לבייג׳ין התחילו לבנות בערך ב1500 לפני הספירה, בתקופת שושלת שאנג, המקבילה בזמנה לתיארוך סיפורי התנ״ך. סביר להניח שדבר לא נשאר מהחומה של השאנג. החומה הקיימת היום היא של שושלת מינג, כ-3000 שנה מאוחר יותר, מה שהופך אותה לעתיקה כמו חומת העיר העתיקה בירושלים, קרי, לא מאוד. וכמו החומה בירושלים, היא היום יותר סמל מחומה.

החומה הגדולה היא הסיפור שסין רוצה לספר, היא ה״יד ושם״ שכל מנהיג זר נלקח אליו מיד עם הגיעו, ביבי היה לא מזמן. היא סמל לחוזק עתיק של האומה הסינית מול פלישות ברברים, היא סמל לעצמאות, נחישות והתמדה. אפילו שהיסטוריונים, סינים וזרים, רואים בה סמל אחר לגמרי: מוניומנט לבזבוז כסף וכוח עבודה, לשגעון גדלות, לזלזול בחיי אדם, ולבידוד שסין גזרה על עצמה שהביא לכך שלבסוף, הובסה ע״י המערב בעת המודרנית. יש שטוענים, ביניהם חוקר החומה האמריקאי דיוויד ספנדלר, שהיא דווקא עשתה את עבודתה והגנה על האימפריה שנים רבות מתקיפותיהם של שבטים מונגולים שניסו לחדור עליה ולבזוז אותה. כך או כך, ההיסטוריה מספרת סיפור די חד משמעי: פחות ממאה שנה משהושלמה החומה, ב1644 פלשו המנצ׳ורים מצפון, כבשו את סין כולה מידי בני ההאן של שושלת מינג והקימו שושלת משלהם, הצ׳ינג. שלטון סיני עצמאי לא חזר לארץ הזאת במשך 250 השנה שלאחר מכן, עד העת החדשה.

בטיול, למחרת, באזור המתויר של החומה, בMu Tian Yu, עמדתי בתוך אחד ממגדלי השמירה הפינתיים בראש גבעה ומולי תיירת אמריקאית שחורה ושנינו חיכינו למשפחה סינית שתכנס כדי שאנחנו נוכל לצאת מבעד לפתח הכניסה הצר. כשהאבא נכנס ועבר את סף השער של המגדל ובידיו ילדו החמוד, הילד הבחין לפתע באישה השחורה שעמדה בפתח ופלט וואווווו ארוך ומתמשך, ודי מביך. האבא עצמו לא נראה שהובך, ואולי גם הסתקרן והאישה חייכה מין חיוך נואש שנראה שכבר למד שהסינים, ובכן, לא רגילים לאנשים שחורים, אפשר להגיד שלא רגילים לזרים כלל. סין העוצמתית של היום, הבינלאומית, שכובשת את אפריקה ואת כנס דאבוס, היא מהמדינות ההומוגניות ביותר בתבל, החומה היא באמת סימבולית בעניין זה.

הגבול האמיתי של סין היום רחוק מהחומה מאוד. המדינה הסינית הנוכחית התרחבה והתמתחה רחוק אל תוך אדמות הברברים הצפוניות. גם היום המדינה ממשיכה לזחול צפונה אל מעבר לגבול סין-רוסיה הלא באמת קיים. ככל שחומה כזאת אימתנית יכולה להראות נצחית, זמניותה יצוקה ביסודותיה. האמריקאיים בימינו, מסתבר, משתוקקים לכזו חומה חזקה. החומה של מר צ׳ואנג פו, או כפי שמכירים אותו מחוץ לסין, דונלד טראמפ. הסינים, שבהיסטוריה שלהם שושלות עולות ויורדות במשך אלפי שנים, פעם טובות פעם רעות, רגילים לתחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. במערב, שחוזר לפתע לתקופת הסתגרות ולאומניות עם מנהיגים פופוליסטיים כמו מר צ׳ואנג פו, הדה ז׳ה וו ההיסטורי עוד לא נתפס לגמרי. אבל הסינים יודעים, קיסרים באים והולכים, חומות קמות וחומות מתפוררות ואז בונים חומות חדשות. יש סקרנות גדולה בסין סביב דונלד טראמפ, שהממשלה מרבה לעודד: האינטרס הממשלתי הוא להסביר לעם הסיני כמה דמוקרטיה היא מסוכנת, אפילו פסיכי כמו דונלד טראמפ יכול להבחר בה. אבל העם הסיני גם ללא ספק קונה את ״הסחורה הטראמפית״, ובמיוחד מחבב את ביתו של טראמפ איוונקה, שאת תמונותיה ראיתי מעטרות את שער הChina Daily בדוכן בוקר אחד. אצל הסינים, ובכלל בתרבות האסייאתית העכשווית שמושפעת מאוד מהמנגה היפנית, אוהבים את דמות הנסיכה הלבנה. שושלת טראמפ, עם האבא החזק וחסר הנימוסים והנסיכה השקטה שנשואה לנסיך יהודי חכם, כל זה מתאים לסינים בול. והם גם כולם בלונדינים, שזה בכלל פטיש סיני עתיק יומין.

חזרתי לעיר. בלילה אנשי דוכני השאו קאו יוצאים אל הרחוב באזור השעה 8-9 בערב. על העגלות הם מעמיסים שלל שיפודים של ירקות, בשר ופירות ים. אין אותם בכל מקום בעיר, יש להם בד״כ פינות קבועות, הם אנשים זקנים, הרבה פעמים זוגות זקנים. במתחמי הבילויים הם מאכילים את הנערים והנערות שיוצאים לרקוד באמצע השבוע, לרבות מהנערות האלה סבתא שעדיין בבית בכפר, שבטח דומה מאוד לסבתא שעושה לה על האש שיפוד כדורי דגים. בקונמינג שבדרום מערב המדינה על הגבול עם בורמה, בה גרתי שנתיים, שמכל ערי סין בהם ביקרתי הכי מזכירה לי את חיפה, היה איש שאו קואו כזה שקראתי לו המלך. לאיש שואו קאו טוב יש את השטיק שלו, ול״מלך״, איש סיני נמוך עם מראה כפרי, שנראה צעיר אבל בטח היה מבוגר, היה את השטיק הכי טוב. אומנותו היתה הווק, ועל עגלתו שלל סוגי ירקות, בשר ואטריות שסידרה אישתו ומהן היית בוחר ומניח בסלסלה שאישתו היתה מוסרת לו בתזמון מדויק ובשקט זוגי מעורר קנאה. כדי להקפיץ על ווק צריך אש חזקה, והמלך, כדי להגביר את האש, היה פשוט מניח את בלון הגז על האש ונותן ללהבות ללחך את המתכת בין מנה למנה בעוד האש משתוללת, בנונשולנט שהיה מקסים בעיקר כי היה חסר שום מודעות. הלקוחות היו נרתעים בהתחלה ואז שהיו רואים שכלום לא קורה, היו נחלקים בדעותיהם על המהלך וחלק נשארים מאחור מפוחדים. המלך היה פולט צחוק קטן וממש לא מורגש וממשיך במלאכתו, ואת הסלסלות אשתו סידרה בשורה לידו. 5 שנים מאוחר יותר, כאן עכשיו בבייג׳ין, אנשי השואו קאו נמצאים בעיקר במתחמי הבילוי רווי השיכורים מהמעמד הגבוה והזרים. חוץ מאלה, בייג׳ין הולכת לישון מוקדם.

Processed with VSCO with m5 preset

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s