לאיזה צד של ההימלאיה שייך העתיד?

עמים שונים נוצרו, כאשר מכשול טבעי גדול חצץ בין אנשים. אם זה נהר – שחוצץ בין התאילנדים ללאוסים, או בין הסינים לקוריאנים, או רכס הרים – שמפריד את הספרדים מהצרפתים ואת הפרואנים מהבוליביאניים. וככל שהמכשול יותר גדול וקשה למעבר, ככה ההבדל בין העמים משני צידיו יגדל. ובמקרה הזה המכשול הוא רכס ההרים הגדול והגבוה בעולם – ההימלאיה, וההבדל בין שתי המדינות שלמרגלותיו, הוא אכן גדול. סין והודו הן כמו אחיות שנפרדו לאחר לידתן, בכמה קווי מתאר בסיסיים הן דומות מאוד, אבל בסופו של דבר שונות לגמרי, אפילו הפכים גמורים.

עזבתי את מחוז יונאן שמצדו האחד של ההימלאיה, החלטתי לנסוע להודו שמצדו השני בדרך חזרה לישראל. השוני הגדול מסין בולט מרגע הנחיתה. שדה התעופה של בומבאי נראה כאילו מימי הראג’ לא עבר בו מטאטא, לעומת מפלצות השרוולים הענקיות והנוצצות בערים הגדולות של סין . וכשהלכתי ברחובות בומבאי נזכרתי במה שאמרה המורה לסינית שלי:”יינ-דו, טאי צ’או לה”, הודו – מסריח מידי. בסין נקי, ממש נקי ברחובות, ובסין הכבישים רחבים. ואין קבצנים – איך זה שבסין כמעט ואין קבצנים? בהודו כל כך הרבה ישנים ברחובות, בסין נדיר מאוד לראות אדם ישן ברחוב. לאחר ביקור בהרבה עיירות נידחות בסין, אני לא חושב שראיתי אדם שנראה מורעב ברחובות. אבל בהודו, העוני בולט בהרבה לעין – איך פה יש כל כך הרבה? ומה קרה לקבצנים של סין?

ואולי, לאחר כמעט שנה של כתיבה לא חיובית על ממשלת סין, זה זמן לכתוב על הדברים הטובים באמת שנעשו במדינה ב30 השנה האחרונות, מאז שהרפורמות של דאנג-ש’יאו-פינג התקבלו. הארגון שהצליח להוציא הכי הרבה אנשים מעוני בהיסטוריה, יותר מהאו”ם ויותר מהבנק העולמי, זו המפלגה הקומוניסטית של סין. מאז סוף שנות ה-70 – אבל במיוחד בעשור באחרון – המפלגה התנהלה כלכלית בצורה יוצאת מן הכלל, שאולי לא זוכה להערכה הראויה לה. נוצרו אומנם המון תופעות שליליות, בראשם, שנוצרה תהום בין העניים לעשירים. אבל הרבה הרבה אנשים, עניים כפריים שלא היתה להם גישה למזון או לשוק העבודה, הוצאו מעוני דחוק.

המשותף להודו וסין הוא ברור. שתיהן מדינות-ציוויליזציות ענק מן העתיקות בעולם, עם תרבות ייחודית שנשמרה במשך אלפי שנים. לשתיהן עד היום אוכלוסייה ענקית , מעל מיליארד לכל אחת. שתיהן חוות בעשור האחרון צמיחה מהירה, אבל סין מובילה בהרבה על שכנתה מעבר להימלאיה. בהיסטוריה הרחוקה שלהן הבדל אחד גדול: הודו ניהלה קשרים הרבה יותר ענפים עם המערב, וגם הרבה יותר מוקדם, מסין. ההיסטוריה הקרובה שלהן קצת דומה, סבל תחת המעצמות האירופאיות. אבל הודו היתה ממש קולוניה, וכל שטחה נשלט ע”י הבריטים. סין, ברובה, לא היתה קולונייה, אלא רק שטחים קטנים לאורך החופים, הונג קונג לבריטים, שנגחאי וז’נגז’יאנג לצרפתים, צ’ינגדאו לגרמנים. הסינים רק סבלו מהקולוניאליזם, אבל לא באו במגע עם הכובשים. רוב רובה של האוכלוסייה ביבשת הענקית לא פגשה מעולם משהו או מישהו לא סיני.

וזה נכון עד היום. וזו אחת הסיבות שאני אוהב את סין. בסין אתה מרגיש שבכל מקום שאתה מניח את רגלך בו, אתה ה”מערבי” הראשון שביקר שם. הכל נראה זר, הבניינים מוזרים, ציפורני עוף הם מתאבן, למלפפון יש קוצים. כשאתה יוצא מהערים הגדולות אף אחד כמעט לא מסוגל לתקשר איתך באנגלית, ולפעמים אפילו שפת סימנים לא עוזרת, מפני שהסימנים הכי בסיסיים ומוכרים בכל שאר העולם כמו להניח את הראש על שתי הידיים כדי לומר “אני הולך לישון”, ממש לא יובנו בסין. הודו לעומת זאת, מרגישה מוכרת. התגובות של האנשים, השפה, אפילו התרבות – מרגישות מוכרות, יחסית. אפילו האוכל לא מרגיש כל כך שונה. הסינים נוהגים לבהות בתמהון כמעט על כל דבר שזר יעשה, גם אם זה לקנות משהו במכולת, ההודים נוהגים לבהות בבחורות. דברים מוכרים.

אבל ההבדל הגדול טמון בשיטת המשטר. הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם, סין – הדיקטטורה. וההבדל הזה היכה בי כמה ימים אחרי הנחיתה, בקולוניה הצרפתית לשעבר – פודוצ’רי. העיר הזאת נראתה מאוד משונה בהתחלה, כמעט ואף אחד לא היה ברחובות, הכל מוגף וסגור. על האוטובוסים הציבוריים היו אנשי משטרה. שאלתי נהג ריקשה והוא אמר שהיום שביתה.  אחר כך גיליתי שב-2 לפברואר הכריזו ארגוני פועלים בפודוצ’רי על באנדא(bandh). באנדא, זו מילה בהינדית, כמו עוד כמה מילים כמו פארטל וגהראו, כולן שמות של סוגים של שביתות. בסינית יש המון שמות לסוגים של תפוזים, בהינדית – לסוגים של שביתות. ההודים, בעיקר בדרום, מוציאים לפועל באנדות, פעם-פעמיים בשנה. דמוקרטיה תוססת בהודו.

אבל ניסיתי לברר על מה היתה הבאנדא הפעם, ואז גיליתי את הפרטים המלוכלכים. במפעל קרמיקה שנמצא ב”יוניון טרטוריס” שהוא השלטון המיוחד בקולוניות הצרפתיות לשעבר שבהודו, העובדים מחו נגד תנאי העסקתם. מנהיג הפועלים, מוראלי מוהאן, מת במעצר מאירוע לב, כנראה. העובדים הזועמים יצאו למסע הרס כנקמה, שרפו מכוניות ורכוש של המפעל, וגם מוסדות ציבוריים בעיירה. הם גם רצחו את אחד המנהלים של המפעל, צ’נדראשקאר.

בסיפור הזה יש כמה פרטים שיכולים לשפוך אור על הדמוקרטיה ההודית. ראשית, ניתן להבין שזו ממש לא דמוקרטיה אוטופית, עם אלימות בעוצמה כזאת(זה המקרה השלישי השנה של מהומות במפעלים בהודו). שנית, אפשר לראות איך ההיסטוריה הבעייתית של הודו, כמו של סין, משחקת תפקיד חשוב ביום-יום. כל סוגי השביתות ושאר שיטות האי-ציות אזרחי הם השיטות שבהם גאנדי נלחם בבריטים, הציבור ההודי כבר למוד קרבות ויודע איך לעקוץ את המשטר. שנית, הבאנדא שאני הייתי עד לה הייתה בפודוצ’רי, אבל המפעל המדובר, נמצא ביאנאם. פודוצ’רי ויאנאם רחוקות מאות ק”מ אחת מהשניה, הקשר ביניהם הוא ששתיהן קולוניות צרפתיות זעירות לשעבר, והם עד היום מנוהלות כמין אזורים מיוחדים, ולא ע”י הממשלות של המדינות בהן הן נמצאות, טאמיל נאדו ואדהרה פארדש. כנראה שעדיין ההודים בפודוצ’רי מרגישים קשר מסויים להודים אחרים שהיו פעם תחת שלטון צרפתי.

ויש עוד פרטים מעניינים. יאנאם, העיר שבה נמצא המפעל, היתה לפני 60 שנה הקולוניה הצרפתית הראשונה שיצאה במרד נגד הצרפתים כדי להצטרף למדינת הודו החדשה. יש שם סיפור משונה(שאפשר לקרוא בויקיפדיה), המפלגה הסוציאליסטית בטריטוריה הצרפתית, שהיתה מגובה ע”י הצרפתים, החליטה להפנות גב לצרפתים ולתמוך באיחוד עם הודו. שמות המשפחה של ההודים שכן המשיכו לתמוך בצרפתים, דומים בצורה מפתיעה לשמות המשפחה של העצורים מקרב הפועלים שהתמרדו במפעל. הקולוניאליזם והמאבק הכואב לאיחוד ועצמאות עדיין מטילים צל כבד על הודו.

בעלי המפעל, כפי שניתן לראות באתר, נושאים כולם את שם המשפחה Naidu. שהוא אותו שם משפחה של מנהיג המפלגה הלאומנית המקומית, שהטריטוריה נמצאת במדינתו, אבל לא בשליטתה של הממשלה. הפועלים ההודים הבעירו גם בית ספר, בית ספר ששייך למפעל. למה למפעל יש בית ספר, לא הצלחתי לגלות. אבל יכול להיות שהקפיטליזם ההודי גרם לכך שמפעלים הפכו לתאגידים משפחתיים ששולחים זרועות גם למוסדות ציבוריים, וגם לשלטון. נשמע מוכר?

דמוקרטיה, או “מין ז’ו” בסינית(אבל מקורה ביפנית), היא לא מילה אסורה בסין. להפך, טענה נפוצה של ממשלת סין היא שמדינתם היא דמוקרטיה, פשט רק של מפלגה אחת. השלטון הסיני מרבה בשנים האחרונות להסביר גם לעולם אבל גם לאזרחיו הסינים, שהם פשוט עדיין לא מוכנים לדמוקרטיה מלאה. חאן חאן, בלוגר צעיר, חתרני ומאוד פופולרי בסין, פרסם לפני חודש סדרה של מאמרים, אחד מהם – בו הוא מסביר למה הסינים לא מוכנים לדמוקרטיה – עורר סערה גדולה(בסינית, ובאנגלית צריך לרדת למטה ל009). הודו יכולה להיות דוגמה מצויינת לכך שאולי דמוקרטיה היא בכלל לא השלטון הנכון. או שאולי בסופו של דבר הודו תשרוד לראות את הקפיטליזם-במסווה-קומוניזם של סין מתפרק?

איזה מודל צמיחה יותר בריא, איזה יותר יציב, האם בסופו של דבר תעפיל הודו על סין,  האם הקפיטליזם הדיקטטורי של סין, שמביא לצמיחה מהירה, אבל חייב להיות מלווה בטמטום האזרחים לדרגה מסויימת ע”י שלילת זכויתיהם האזרחיות, שלא לדבר על זכויתיהם כבני אדם? או הקפיטליזם הדמוקרטי ההודי, שהאזרחים בו יכולים להבין את מצבם, ואפילו למחות, אבל הצמיחה האיטית משאירה הרבה מאוד אנשים בעוני, והשחיתות חוגגת. יש דעות לכאן ולכאן ולכאן. בהודו, נדמה, האנשים יותר מידי מודעים, יחסית לכמה שהם עניים – ובסין האנשים פחות מידי מודעים, יחסית לכמה שהם עשירים.

ואם נצא מנקודת הנחה, שאחת המדינות האלה בסופו של דבר תסיים את שלב ההתפתחות ותזכה לדומיננטיות עולמית דומה לזו שמחזיקה ארה”ב במאה האחרונה, מה תהיה ההשפעה שלהן?

במסע האחרון מהודו לסין יצא לי לזכות בהצצה למודל ה”עתיד” של שתי המדינות.

בגואנגז’ואו, דרום מזרח סין בדרך להונג קונג, התארחתי אצל חברה שגרה בקומה ה33 בקומפלקס מגורים חדש שמונה עוד 15 גורדי שחקים שחורים שמזדקרים לשמיים המעורפלים מזיהום. העיר נראית כמו גוטהם סיטי של באטמן, או איזה תמונה מ”מטריקס”, גורדי שחקים עד האופק – ביניהן מתפתלות אוטוסטראדות מורמות ומפויחות. אכלנו חומוס עם צ’ופסטיקס בקערת פלסטיק סינית עם בחור סורי שעושה שם טרייד.

באורוויל, עיר העתיד שעל חוף מפרץ בנגל, מדינת טאמיל נאדו, גרים כמה אלפי תושבים רק על אנרגיה סולרית, עושים קומפוסט ויוגה. יש כמה ישראלים שמשקמים את היער עם ילדים מהכפרים מסביב. אומרים שבריטים עמידים קנו שם כמה בתים כי הקרקע זולה והם מגיעים לשם רק חודשיים בשנה. העיר הוקמה בשנות ה-60 ע”י “האמא”, אשה יהודייה שהתחתנה בשנות ה-20 עם גורו הודי מהאשראם הקרוב, וסוגדים לתמונתה בכל העיר.

זה העתיד כפי שהוא נראה בהודו וסין.

לי לפחות, נדמה, שמשהו במודל ההודי בריא יותר. בסין, הלחץ להמריא ולהצליח הוא כל כך גדול, והשינויים באורחות החיים חדים כל כך, מהכפר למפעל לקומה ה33 בגואנגז’ואו, ויכול להיות שיום אחד הם פשוט לא יעמדו בקצב. או אפילו יותר סביר, שקצב הצמיחה יתחיל לרדת – סין לא יכולה לעד לצמוח בקצב מטאורי(כבר השנה הצמיחה ירדה לאחוז הנמוך ביותר זה עשור), ואנשים צעירים יתחילו לחשוב אם זה שווה את זה.

סין לטעמי זה סיפור מעניין יותר מהודו. בסין אתה נידון להבין את הדברים לאט, כל פרק זמן תהיה איזה התגלות מפתיעה על איך הדברים עובדים. כשתלמד מילה סינית חדשה ותוכל מיד להשתמש בה ברחוב, כשתבין לבסוף שאת חשבון החשמל משלמים בבית המרקחת. סין לא נותנת את עצמה בקלות. האנשים קרים, אבל אם מנסים להתקרב ומשקיעים מאמץ, הם מראים חמימות ואפשר קצת יותר להבין מה קורה באמת.

בהודו, לעומת זאת, אנשים נראים לי פשוט, מבסוטים.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s