סיפור לכבוד פסטיבל האביב

השאמן של טיאן-אן-גואן שלח משהו אל חצר הנגר כדי לבקש מהאיש הזקן להכין את ראשה של האלה טיאן-לואו. השאמן יגיע בעצמו לאסוף את הראש המוגמר ביום העשרים ושבע של החודש השנים-עשרה, ולהזמין את האלה לקבל מנחות במקדשו. השליח הביא עימו אווז חי כפיקדון והעבודה צריכה להסתיים כמתוכנן. האיש הזקן יקבל בתמורה כד אורז ויין אורז וחצי ראש חזיר שאמור להספיק לו די והותר לפסטיבל האביב. האיש הזקן מפוחד מאוד, ומבין שלא נותר לו הרבה זמן להשלים את המשימה. האלה גואניין שולטת בממלכת החיים והאלה טיאן-לואו שולטת בממלכת המתים: האלה באה להקדים את סופם של חייו.

בשנים האחרונות, מלבד עבודות הנגרות, הוא הכין מספר לא מועט של גילופים. לבתים של אנשים – את אל העושר, את הארהאט הצוחק, הנזיר המלקט אוכל צמחוני, והשופט הצודק; עבור חבורת הרקדנים הוא יצר סט שלם של מסכות: החצי-אדם-חצי-אל זאנג משמיד ההרים, חצי-אדם-חצי-חיה גנרל הסוס, וגובלינים שהם חצי-אדם-חצי-שדים. ועבור אנשים מחוץ להרים הוא גילף את ילד הצ’ין בעל הפה העקום כדי שיוכלו לבדר עצמם. הוא גם גילף את האלה גואניין אבל מעולם אף אדם לא ביקש ממנו לגלף את האלה טיאן-לואו המרושעת ששולטת בגורלות האנשים. האלה באה לקחת את חייו. איך יכל הוא להיות כל כך טיפש ולהסכים? הוא מאשים את עצמו בכך שהזדקן, ובכך שנהיה יותר מידי חמדן. כל עוד יהיה מי שישלם, הוא יגלף כל דבר שיבקשו. הרבה חושבים שגילופיו דומים מאוד לדבר האמיתי, בקלות ניתן לדעת שמדובר באל העושר, בפקיד הפיקח, בארהאט הצוחק, בנזיר המלקט אוכל צמחוני, השופט הצודק, הגנרל הכל-יכול שמשמיד הרים, גנרל הסוס, גואניין. הוא מעולם לא ראה את האלה גואניין, הוא רק יודע שהיא אלת הפריון. אישה הגיעה מחוץ להרים אם שתי חתיכות של בד אדום וחופן מקלות קטורת. היא שמעה שבסלע שבו אנשי ההרים מניחים את מתנותיהם לאבותיהם הקדומים ישנם אלים שמקשיבים, אז היא עשתה דרכה להרים כדי להתפלל לילד זכר. כשהבחינה בגילופי העץ של הנגר, ביקשה ממנו להכין בשבילה את גואניין, ונשארה בלילה בביתו. היא התעוררה מוקדם, מאוד שמחה, ולקחה עימה את הגואניין שהנגר הזקן ישב כל הלילה וגילף בשבילה. מצד שני, את האלה טיאן-לואו הוא מעולם לא גילף, מפני שאף אחד מעולם לא ביקש ממנו לעשות זאת, ובגלל שלרוחה המרושעת סוגדים רק במקדשים רחוקים. הוא לא מפסיק לרעוד וזיעה קרירה שוטפת את כולו: הוא יודע, האלה טיאן-לואו כבר הצמידה עצמה לגופו והיא כבר מוכנה לקחת את חייו.

הוא מטפס מעל ערימת עץ גדולה כדי למצוא חתיכת עץ שעומדת על קורה בצד. העץ הזה עשוי מסיבים רכים וחזקים והוא לא יתנפץ והוא לא יתבקע בקלות, הוא שמר על החתיכה הזאת כבר כמה שנים בגלל שלא רצה לעשות ממנה משהו רגיל. עם ידו מושטת הרחק והוא כבר תופס את חתיכת העץ, הוא מחליק וכל ערימת העץ קורסת. נשמתו כמעט בורחת ממנו מרוב פחד ואימה, אבל מוחו צלול ובאוחזו בחתיכת העץ, הוא מתיישב על גדם עץ המייפל בחצרו. לעבודות קטנות כאלו הוא בדרך כלל זקוק לזמן תכנון קצר מאוד כדי שיהיה מוכן להתחיל. גילוחים דקים של עץ יעלו במורד סכינו, וכשינשוף, הפנים יתגלו. אבל הוא מעולם לא גילף את ראש האלה טיאן-לואו, ויושב שם בסככת הקש הוא אוחז חזק את העץ וצמרמורות עוברות לאורך גבו. לבסוף, הוא מניח את חתיכת העץ, נכנס לבית, ומתיישב ליד האח על ספסל מעוגל ששחור משמן ועשן, ומבריק מישיבות ארוכות עליו. הוא חושש שסופו הוא קרוב מאוד, ואפילו עד סוף השנה הוא לא ישרוד. ביום העשרים ושבע של החודש השנים-עשר, מבלי לחכות לחמישה-עשר של החודש הראשון, נשמתו פוסקת. הוחלט שאת פסטיבל האביב הזה הוא לא יעבור.

הוא עשה יותר מידי חטאים, היא אומרת

האם האלה טיאן-לואו אמרה זאת?

כן. היא אמרה שהוא לא היה איש זקן וחביב, הוא היה איש מריר ובלתי מסופק.

אולי.

הוא ידע בליבו את החטאים שרובצים בו.

האם הוא פיתה את האישה שבאה להתפלל לבן?

האישה היתה זונה. היא ממש ביקשה את זה.

אז זה לא נחשב לחטא, הלא כן?

זה יכול להשאר מחוץ לספירה.

אז החטא שלו היה…?

הוא אנס נערה אילמת.

בסככת הקש?

הוא לא העז לעשות זאת שם, זה היה באחת מנסיעותיו. האומנים האלה מסתובבים להם כל הזמן ומרוויחים כסף לא רע ממכירות. זה לא קשה להם למצוא אישה לשכב איתה, מפני שיש הרבה נשים זולות מסביב שמחפשות כסף.אבל הוא לא היה צריך לנצל את הנערה האילמת. הוא אנס אותה, שיחק בה, ולאחר מכן השליך אותה.

כשהאלה טיאן-לואו באה לקחת את חייו, האם על הנערה האילמת הוא חשב?

בטוח. היא הופיעה אל מול עיניו והוא לא יכל להפטר ממנה.

זו היתה נקמה?

כן. כל אישה מנוצלת תהיה רעבה לנקם!כל עוד היא חיה, היא תחפש את האדם הנבזה, היא תוציא את עיניו מחוריהן ותקלל אותו, קוראת לשדים לגרש אותו למדור השמונה-עשר בגיהנום ושם הוא יעונה למוות!

אבל נערה זו היתה אילמת ולא יכלה לדבר. היא היתה בהריון, גורשה מביתה, והגיעה לזנות וקבצנות, בשר רקוב שמתועב על ידי כולם. לפני כן, היא היתה נאה ויכלה להינשא לאיש ישר, לנהל חיים נורמליים, קורת גג כדי להשמר מהרוח והגשם, להוליד בנים ובנות, ובסוף – ארון קבורה.

הוא לא היה חושב את כל זה, הוא חשב רק על עצמו.

אבל עיניה בהו בו ללא הפסק.

עיניה של האלה טיאן-לואו.

עיניה של הנערה האילמת שלא יכלה לדבר.

עיניה מלאות אימה בעודו אונס אותה?

עיניים מלאות בנקמה!

עיניים מלאות בתחינה.

היא לא יכלה להתחנן, היא בכתה ותלשה את שיערה.

היא היתה הלומה, מטושטשת…

לא, היא קראה. אבל אף אחד לא יכל להבין את קריאותיה. ייייי יייייי יאאאא יאאאא. כולם צחקו עליה. הוא השתלב בקהל וצחק גם.

ברור!

ברור שאז הוא לא חש שום פחד או חרטה, והיה אפילו גאה בעצמו. הוא לא חשב שיוכלו למצוא אותו.

הגורל ינקום את נקמתה!

היא תגיע בקרוב, האלה טיאן-לואו. הוא נוקש בפחם ופניה מתגלות בניצוצות ובעשן.

עיניו עצומות בחוזקה, ודמעות זקן זולגות.

אל תייפה אותו!

עשן יביא לדמעות כל אחד. הוא משתמש בידו, שהיא קשה כמו כפיס עץ יבש, ומנגב נזלת מאפו. לאחר מכן הוא בורח לסככת הקש. הוא לוקח את העץ המגולף ואת גרזנו, ובכריעה מעל גדם עץ המייפל הוא מגלף במרץ אל תוך החשכה. ואז, עם חתיכת העץ בידו, הוא נכנס חזרה לבית, הוא מתיישב על הספסל המעוגל. הוא מוחץ את העץ בין רגליו ומרגיש אותו בידיו הקרות. הוא יודע שזו עבודתו האחרונה והוא מפחד שלא יסיים עד שחר. הוא חייב לסיים לפני שהיום יואר, והוא יודע שכאשר החמה תפציע, התודעה במוחו תכבה והאצבעות שלו יאבדו תחושה. עיניה, שפתיה, שפתה העליון המעוקמת קלות. תנוכיי אוזניה רכים ובשרניים ועודים אליהם עגילים כבדים, בשרה מתוח אך עשיר, פניה חלקות ויפות, אפה ישר ואינו סולד. הוא שולח ידו אל צווארונה הרכוס בחוזקה…

בבוקר המוקדם, איכרים שעשו דרכם לקניות בשווקי לואו-פאנג-פו לכבוד פסטיבל האביב והשנה החדשה חלפו על פני ביתו וקראו בשמו אך ללא מענה. הדלת הקדמית היתה פתוחה לרווחה וריח של חריכה עמד באוויר. הם נכנסו וראו אותו מרוח על מול האש, ללא חיים. היו שאמרו שהיה לו שבץ, והיו כאלה שאמרו שנשרף למוות. לרגליו היה ראשה של האלה טיאן-לואו שאותו גילף, ראשה מעוטר בכתר קוצים. מכל אחד מארבעת החורים הקטנים שבכתר מבצבץ ראש צב, שנראה כלוא בתוך החור ורק ראשו בחוץ. עפעפיה סגורות, כאילו שינה שלווה נסוכה עליה, גשר אפה הקטן מתחבר עם עצמות ארובות עיניה האלגנטיות. שפתיו הדקות של פיה הקטן קמוצות כמגנות את הקיום האנושי והעיניים שבקושי ניתן לראותן, משדרות אדישות קרה. גבותיה, עיניה, אפה, שפתיה, לחייה, לסתה התחתונה ואפילו צווארה הארוך והמרשים, כולם מגלים יופי שברירי של נערה. רק התנוכים, שם תלויים עגילי נחושת בצורת פגיונות, הם גדולים, משורגים, ומעוררי-תעבה. צווארה רכוס היטב בשני צדדיו של קולר חולצתה הגבוהה. פסלה של האלה טיאן-לואו הונח לאחר מכן במקדש השאמאן של טיאן-מן-גואן.

הסיפור לקוח מתוך  灵山, הר הנשמה, ספרו זוכה פרס הנובל של הסופר הסיני 高行健,גאו שינג-ג’יאנג. הספר התפרסם לראשונה ב1990 בטיוואן, גאו שגלה\ברח מסין בסוף שנות השמונים, פרסם את הספר מצרפת. הספר משלב סיפור מסע ורומן, עם הזיות ופלאשבקים, תוך כדי טיול בנופים של מערב סין ומפגש עם בני המיעוטים המאכלסים איזורים אלו. המסע מבוסס על מסע אמיתי שעשה הסופר לאחר שאובחן בטעות בסרטן, והלחץ מהממשלה בעקבות פרסומיו האומנותיים התגבר. הוא יצא למערב סין, כמו הגיבורים הקלאסיים של סין העתיקה, מחפש את נשמתו ואת נשמת האומה בהרים האינסופיים של המערב. 

צ’ון ג’ייה – חג האביב, השנה הסינית החדשה – שמח!

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s